הז'אנרים
כל הז'אנרים

אין תגיות זמינות


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
סוף המשחק

במקום 44 

39.6 

סוף המשחק


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

39.6 

במקום 44 

39.6 

גודל (עמ'): 361
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

כאשר גופתו של השוטר בדימוס פינלי שו, המנטור הנערץ של ויליאם ´וולף´ פוקס, מתגלה בחדר סגור כשלידה אקדח, המשטרה מגיעה במהירות למסקנה שזאת הייתה התאבדות. הרי רק טביעות אצבעותיו של פינלי נמצאו על האקדח. אבל וולף, הבלש המשטרתי שהיה לפושע נמלט, מסרב להאמין בכך, ותוך זמן קצר מוצא את הראיה הראשונה לכך שצדק.
יחד עם קצינת הבילוש ושותפתו לשעבר אמילי בקסטר, ועם אלכס אדמונדס שהפך לחוקר פרטי, מבין וולף שעליהם לחקור את ראשית דרכו של פינלי במשטרה. האם הוא היה תמים כפי שחשבו תמיד, או שסודות אפלים חבויים בעברו? ומה קרה בסקוטלנד לפני כמעט ארבעים שנה? ככל שהחקירה מעמיקה, מתברר שלא כולם שמחים על שובו של וולף למשטרה, וכי לא רק הקריירה שלו בסכנה, אלא גם חייהם של היקרים לו.

בין עבר והווה, קולגות ויריבים, סורגי הכלא וחדרי החקירות, גם היחסים בין וולף לבקסטר עוברים טלטלות עזות, והאמת שהם חושפים רק מוסיפה שמן למדורה.

סוף המשחק הוא ספר ההמשך למותחנים רבי–המכר ´בובת סמרטוטים´ ו´תליין´. דניאל קול הצליח לשלב גם הפעם עלילה מצמררת שלא עוצרת לרגע עם דמויות מחוספסות ופגיעוֹת שהחיכוך ביניהן מצית ניצוצות, ועם הומור שנון שמתבל את המתח בדיוק במידה הנכונה. טרילוגיית וולף–בקסטר תורגמה לעשרות שפות, והיא מעובדת לסדרת טלוויזיה בערוץ BBC הבריטי.

  • ISBN: 10012791200
  • גודל (עמ'): 361
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 23/03/2020
  • שם המחבר: דניאל קול
  • תורגם ע"י: טל ארצי
  • זמין להשאלה: כן

1

יום שני, 4 בינואר 2016

11:46

תומס אלקוק הכין לעצמו כוס תה, אבל הטלוויזיה שפעלה בלי קול הסיחה את דעתו.

"שיט!" הוא לחש כשמים רותחים נשפכו על כל השיש, ומשם נזלו כצפוי על כף ידו. "אאוץ' חולרה קקי!" הוא עיווה את פניו בניסיון לכבוש את הכאב, וניער את היד בלי להתיק את עיניו מהמרקע.

בערוץ סקיי ניוז חג מסוק בשמי הבירה סביב האזור שנחרב שבועיים קודם לכן. הוא הסתיר חלקית את עין השמש והטיל צל כהה שריחף בקלילות מעל ההריסות שמתחתיו. בכל רגע נתון ריחפו לידו שני צללים נוספים לפחות, כמו להקת נשרים החגה מעל פגר טרי. מתברר שהסגר האווירי שהוטל על העיר וגרם אומללות וקושי מופלגים בתקופת החגים הוסר סוף־סוף, והעולם זכה להתרשם מממדי ההרס.

אסון נמנע ברגע האחרון, אבל לא בלי נזק.

אחרי הפיצוץ שאירע בשירותים תת־קרקעיים בראש לַדגֵייט היל נקטו הרשויות את הנוהל השגרתי ופינו את הבניינים שבסביבה, ומהנדסי בניין ערכו את הבדיקות הנחוצות. תייר חד־עין הבחין בסדקים חדשים בחזית המערבית של קתדרלת סנט פול, ועבודות שיפוץ בהולות החלו. אבל עוד לפני שהפיגומים הוקמו קרס המגדל הצפוני של הקתדרלה על משטח הבטון שמתחתיו. ואז, במהלך שלושה ימים, התמוטטו עמודים בזה אחר זה כמו רגליים הכורעות תחת כובד הגוף עד שלבסוף קרסה האכסדרה העצומה – מונומנט מופלא הגוסס באיטיות מפצעיו.

התמונה הייתה הזויה, חתיכת פאזל חסרה.

חלף רגע עד שתומס הבין שהגבול הצבעוני התוחם את האזור הוא למעשה הר של זרים ופרחים שנערם לאורך הגדרות: לזכר האנשים שלא יצאו מתחנת פיקדילי סירקוס, לזכר השוטרת קרי קולמן, לזכר ההרוגים בטיימס סקוור – מחווה נוגעת ללב, אבל קצרת ימים בשל הכפור השורר בחוץ.

הוא לגם מהתה.

אורות מהבהבים מטרידים השתקפו על המסך מעל הכתוביות הצהובות – דרכו של עץ האשוח הגווע בחדר הסמוך להכריז שהוא עדיין כאן. ערימת המתנות הארוזות שמתחתיו צברה מחטים שנשרו. תומס ליטף את אקו בהיסח הדעת וחשב בפעם האלף מחשבות אנוכיות: כמה הוא אסיר תודה על כך שאיש ממכריו לא נהרג ולא נפצע; כמה התמזל מזלו שהחברה שלו חזרה הביתה בריאה ושלמה; וגם, למרבה הבושה, כמה הוא מקווה בליבו שזוועות החודש החולף, ששיאן בתקרית ביטחון לאומי וסופן במותו בטרם עת של חבר יקר, יעניקו לה את הדחיפה הסופית, ישכנעו אותה לנטוש הכול, להעריך את מה שעוד נותר לה ולשמוח בחלקה.

הטלפון של בקסטר זמזם בקול בקצה שולחן המטבח.

תומס חצה בזינוק את החדר וענה בלחישה עצבנית.

"הטלפון של אמילי... לצערי, לא. היא עדיין ישנה. תרצה אולי להשאיר לה ה... יום רביעי... בתשע בבוקר... אני אמסור לה... טוב. שלום."

הוא הניח את הטלפון על כפפות התנור למקרה שיצלצל שוב.

"מי זה היה?" שאלה בקסטר מהפתח, והוא קפץ בבהלה. הרב־פקד בת השלושים וחמש הייתה לבושה באחד הסוודרים הגדולים שלו ובמכנסי פיג'מה משובצים, והתלבושת הביתית הייתה שינוי מרענן לעומת הביגוד הרגיל שלה. תומס הסתכל על האישה שהוא אוהב ונתקף שוב בחילה בגלל המחיר שגבה ממנה התפקיד. תפרים התנוססו על שפתה העליונה, ושתיים מאצבעותיה היו מודבקות זו לזו ובצבצו מהמתלה שהואילה לכרוך על הצוואר כדי להקל על מרפקה הפגוע. שערה החום־כהה הפרוע הסתיר את רוב השריטות והשפשופים שעדיין עיטרו את פניה.

הוא הצליח להעלות על שפתיו חיוך מעושה. "רוצה ארוחת בוקר?"

"לא."

"רק אומלט, אולי?"

"לא. מי זה היה בטלפון?" היא שאלה שוב ונעצה את מבטה בעיני החבר שלה, בידיעה שאפילו עימות קטן שכזה יהיה מוגזם מבחינתו.

"מהעבודה שלך," הוא אמר באנחה וכעס על עצמו.

היא חיכתה לפירוט.

"איזה מייק אטקינס אחד התקשר והודיע שביום רביעי בבוקר יש לך פגישה איתו ועם האף־בי־איי."

"אה," היא אמרה בבלבול וגירדה את ראשו של אקו, שניתר אליה ממשטח עבודה אחד למשנהו והתחיל לרייר עליה.

תומס לא היה מסוגל לראות אותה פגיעה ורמוסה כל כך. הוא ניגש אליה וחיבק אותה, אבל היא המשיכה לעמוד ברפיון והוא לא היה בטוח שהיא מרגישה בכלל בחיבוק.

"מגי התקשרה היום?"

הוא הרפה ממנה. "עדיין לא."

"אני אסע לשם... עוד מעט."

"אני אקח אותך," הציע תומס. "אני אחכה באוטו או אקנה קפה ואת תוכלי..."

"אני בסדר," היא אמרה בתקיפות.

התשובה הבוטה דווקא רוממה קצת את רוחו של תומס. איפשהו עמוק מתחת לפני השטח השבורים מסתתר עדיין טון הדיבור הארסי המוכר של בקסטר.

היא עדיין כאן. היא רק צריכה זמן.

"טוב." הוא הנהן וחייך בחביבות.

"אני הולכת ל..." היא השלימה את המשפט בכך שהצביעה כלפי מעלה. "אבל אני בסדר," היא מלמלה ופנתה למסדרון כשאקו בעקבותיה. "אני בסדר."

הגדר החיה הייתה נראית אולי ככל גדר חיה אחרת אלמלא השיער הכתום מאוד שבצבץ ונעלם מאחוריה לסירוגין.

המשימה הראשונה של אלכס אדמונדס כחוקר פרטי הייתה עניין צנוע יחסית שהוביל אותו אל ערבות הפרא של בית הקברות לעגלות קניות שמול הסופרמרקט המקומי. אבל עכשיו, כשהמטרה כבר הייתה על הכוונת והצוות שלו חסם את פתח המילוט היחיד, התגנבה לליבו תחושת הריגוש האהובה של המרדף.

הוא הסתער...

המטרה זינקה מהר מהצפוי ונסה היישר אל המלכודת.

"חוקרת 2!" הוא צרח לווקי־טוקי של טויס־אר־אס. "חוקרת 2, היכוני ליירוט!"

"אני חייבת?"

"בבקשה!" אמר אדמונדס בקול מתנשף, וראה את תוכניתו מתממשת לנגד עיניו כמו קטע מחול מתוזמן היטב: הארוסה שלו הופיעה מולם כאילו משום מקום, וחסמה את השביל בעגלת התינוקת.

"שכר הטרחה" שלהם קפא לרגע במקומו ושקל את צעדיו, ואז זינק אל ראש עץ שהיה מן הסתם הגבוה ביותר בלונדון, ויצא לחלוטין מהישג ידם בעודו מפיל שלג מהענפים העליונים.

"אוף!" אמר אדמונדס והסתכל למעלה. הוא עיווה את פניו ואחז בצד גופו הכואב.

"חוקר 1, שים לב, חמוסים יודעים לטפס על עצים," בישר לו קולה המשובש של טיה שהלכה לקראתו עם לילה בעגלה. "מה עכשיו?" היא שאלה, וכבר לא נזקקה לווקי־טוקי.

"זה... זה בסדר," אמר אדמונדס בביטחון. "הוא לכוד."

"מה אתה אומר?" היא הוציאה כלוב חתולים מחלקה האחורי של העגלה והניחה אותו על האדמה הקפואה.

"טוב, אני מטפס אליו," אמר אדמונדס בהחלטיות וציפה למחאה.

אין תגובה.

"אני מטפס על העץ הענקי הזה," הוא הבהיר.

היא הנהנה.

גם הוא הנהן. "טוב," הוא אמר. "אז תתרחקי קצת ליתר ביטחון, למקרה שאני אפול... ואמות."

"מה דעתך שאני אתרחק עד הבית?" הציעה טיה.

"אין בעיה," הוא אמר במשיכת כתף וקצת הופתע מכך שהיא מוכנה להחמיץ את כל ההתרגשות. הוא ניגש אל העץ ונאחז בענף עבה מעל לראשו. "זה כיף, לא? נחמד שיוצא לנו לבלות יותר ביחד."

טיה שתקה.

"אמרתי..." הוא החליק במורד הגזע וניסה שוב. "אה, הלכת."

היא כבר הייתה ליד הבנק.

"לדעתי, זה ממש כיף," מלמל אדמונדס לעצמו. "בסדר, סקביאס," הוא קרא אל הענפים. "שלטון האימים שלך נגמר!"

וולף נחר בקול.

למעלה משלוש שעות הוא היה נעול באחד החדרים בתחנת המשטרה בהוֹרנזי, ושעתיים וחצי מתוכן ישן שינה מתוקה שכמוה לא ישן כבר שבועות. דלת נטרקה במסדרון והוא התעורר בבהלה. הסביבה הלא־נעימה בלבלה אותו לרגע, אבל נקישת האזיקים על גב כיסא המתכת שלו הזכירה לו מייד את אירועי הבוקר הרבים. הוא כעס קצת על טורק הדלת חסר ההתחשבות, ועכשיו גם הרגיש שהוא מוכרח להשתין ולצעוד כמה דקות הלוך ושוב בחדר הקטן כדי להעיר את המחצית השמאלית הרדומה של ישבנו.

הוא ניסה לשחרר את התכווצות השרירים הזוחלת, ושמע נעלי עקב מתקרבות אליו במסדרון. הדלת נפתחה, וגבר שרמנטי בשנות החמישים לחייו נכנס לחדר. החליפה היוקרתית שלו לא השתלבה יפה עם הקירות החומים־אפרפרים.

"הא," קידם וולף את פני הזר הלבוש למשעי. "חשבתי שאתה אישה."

מבט תמה עלה על פניו של הגבר כסוף השיער, וקמטים עמוקים נחרצו בעור הגס של מצחו.

"אבל אתה לא," בישר לו וולף בנדיבות.

רמז לחיוך בצבץ על שפתיו של האיש. "ואני עוד פחדתי שכישורי הבלשות שלך נפגעו בזמן שדפקת נפקדות."

הוא משך לעצמו כיסא והתיישב.

"אם כבר מדברים על נפקדות," אמר וולף שנזכר פתאום במשהו, "אני לא רוצה להישמע קטנוני, אבל היו לי באמת עוד חמישה־עשר ימי חופשה שנתית כשכל הסיפור הזה עם מסי... קרה. אני לא יודע אם יש איזו דרך ל..."

האיש חייך חיוך מבולבל שהשתיק את וולף באמצע המשפט. שיניו הלבנות כקרח זהרו ממש על רקע עורו הכתמתם.

"כן, אתה צודק. נטפל בזה בהזדמנות אחרת," אמר וולף והנהן. שתיקה מתוחה השתררה בחדר והוא נאנח.

"אתה לא מזהה אותי, נכון, ויל?"

"אההה..."

"רב־ניצב כריסטיאן בלאמי," הכריז מהדלת קול שהיה מוכר לו לצערו הרב, וניצב־משנה ג'ינה וניטה נכנסה לחדר.

היא הייתה לבושה לא רע יחסית לעצמה, בז'קט שחור שכיסה על שפע ראוי לציון של פריטי לבוש מתנגשים. אולי בגלל עודף תוכניות בוקר ואולי בגלל המחשבות שהעסיקו אותו בזמן האחרון – בכל מקרה, אם הוא היה צריך להגדיר את התלבושת הוא היה הולך על 'בגדים להלוויה של אחד הטלטאביז'.

היא עדיין דיברה.

"סליחה, מה?" שאל וולף, ופספס לחלוטין גם את כל מה שאמרה בהמשך כי מחשבותיו נדדו אל עניינים בוערים הרבה יותר: דיפסי, מנת יתר של הרואין.

"אמרתי שזה היה רק עניין של זמן עד שתפסנו אותך," חזרה ואמרה האישה הזעירה.

"ברור לך שלא ממש תפסתם אותי, נכון?" שאל וולף. "כי לי זכור בבירור שהסגרתי את עצמי."

וניטה משכה בכתפיה, וכבר התחילה לנסח בראשה את ההודעה לעיתונות המכריזה על ההישג. "אתה קורא לזה הסגרה, אני קוראת לזה..."

"תעמולה חסרת בושה?" התנדב וולף לעזור.

"תקשיב, ויל, אנחנו לא האויבים שלך," התערב כריסטיאן בשיחה כדי למנוע את המשך ההתקוטטות, אבל כשראה את קרב המבטים הזועם משני עברי השולחן החליט לתקן את דבריו: "כלומר, אני לא האויב שלך."

וולף גיחך.

"האמת היא שאפילו נפגשנו פעם," המשיך כריסטיאן לדבר. "אם כי לפני הרבה זמן. ו..." שלוותו של הגבר החלקלק והנינוח נפגמה לראשונה. "שנינו איבדנו חבר יקר מאוד השבוע. אל תחשוב שרק אתה."

וולף בחן אותו בפקפוק.

"טוב..." התחילה וניטה להגיד, "ויליאם אוליבר לייטון־פוקס."

הוא עיווה את פניו.

"עכשיו כשנתפסת..."

"הסגרתי את עצמי!" רטן וולף.

"מצפה לך תקופת מאסר ממושכת כעונש על רשימת העבירות המרשימה שלך."

וולף שם לב שכריסטיאן מסתכל בתרעומת על הכפופה לו, אבל היא המשיכה לדבר.

"הסתרת ראיות, עדות שקר, אי התייצבות במועד, גרימת נזק גופני ממשי..."

"תקיפה בנסיבות מחמירות מקסימום," טען וולף.

"והרשימה עוד ארוכה," אמרה וניטה לסיום ושילבה ידיים בשביעות רצון. "הצלחת להתחמק מכל כך הרבה הסתבכויות לאורך השנים, אבל הפעם לא תוכל לברוח מההשלכות. יש לך משהו להגיד?"

"כן."

היא חיכתה בציפייה.

"את מוכנה לגרד לי באף?" הוא שאל.

"סליחה?"

"באף," אמר וולף בנועם וצלצל באזיקים מאחורי גבו. "את מוכנה?"

וניטה החליפה מבטים עם כריסטיאן וצחקה. "שמעת מילה ממה שאמרתי, פוקס?"

עיניו של וולף התחילו לדמוע.

"אתה הולך לכלא להרבה מאוד זמן."

"נו, בבקשה," אמר וולף וניסה לשווא לחכך את אפו בכתף.

וניטה קמה על רגליה. "אין לי זמן בשביל זה."

וולף דיבר שוב כשהיא הגיעה לדלת. "ליאו... אנטואן... דובואה."

וניטה נעמדה כשאחת מרגליה מחוץ לחדר. היא הסתובבה אליו באיטיות רבה.

"מה איתו?"

"קודם האף," ניסה וולף את מזלו.

"לא! מה עם דובואה?"

"סליחה על הבורות," קטע כריסטיאן את השיחה, "אבל... מי?"

"ליאו דובואה," סיננה וניטה בכעס כשנזכרה בפיאסקו חוצה הסוכנויות שהיה לה העונג לא לחשוב עליו כבר שנים. "זה היה תיק גדול של המחלקה: רצח, סחר בבני אדם, הברחת סמים. פוקס היה מעורב, אז שלא במפתיע התוצאה הייתה בלגן אחד גדול." וולף פיהק בקול והיא פנתה אליו שוב. "מה עם דובואה?"

"מקום הימצאו הנוכחי, תמונות ושמות של כל חברי הרשת שלו, פרטי חשבונות בנק, שם הספינה שמגיעה אלינו עמוסה לעייפה בעובדי מין..."

מבלי משים היא פסעה צעד לתוך החדר.

"אה! מספרי רישוי של כלי רכב," הוא אמר, "שירותי הלבנת הון... ואני כמעט בטוח שהוא פרץ לאיזה חשבון נטפליקס."

וניטה הנידה את ראשה לשלילה. "הבטחות נואשות של אדם שנתפס."

"שהסגיר את עצמו," הזכיר לה וולף.

כריסטיאן המשיך לשתוק. הוא שם לב לשינוי הפתאומי שחל בעמיתתו.

"יש לי הרגשה שעשיתי לך עוול, פוקס," אמרה וניטה בטון דרמטי. "הקול הספקן שבתוכי חשד כל הזמן שברחת רק כדי להציל את התחת שלך אחרי ששכרת את שירותיו של רוצח סדרתי, ופתאום מתברר שכל הזמן הזה ניסית להפיל במו ידיך ברון פשע ידוע לשמצה!" היא צחקה משנינותה שלה. "זה מטורף! אתה לא מצפה שמישהו יאמין..."

"אני מצפה שאת תאמיני," קטע וולף את דבריה, "שברגע שיצאתי מבית המשפט ההוא עשיתי כל מאמץ אפשרי להחזיר לעצמי את החיים שלי, והתכוננתי לרגע הזה בדיוק – להציע לך הצעה שבשום אופן לא תוכלי לסרב לה."

"אני אוכל לסרב לה ועוד איך," אמרה וניטה בכעס, ושכחה כנראה שהיא לא האדם הבכיר ביותר אפילו בַּחדר המונה רק שלושה אנשים. "ודובואה לא זיהה בשום שלב את האיש שרדף אחריו חודשים? הוא לא חשד בכלל?"

"הוא חשד מאוד," ענה וולף. "אבל יש יתרון מסוים לזה שהפרצוף שלך מרוח בכל העיתונים. זה מכניס קצת אמינות לסיפור... אני חייב שתגרדי לי את האף עכשיו."

היא פתחה את פיה במטרה לסרב.

"תגרדי לו כבר את האף, טוב?" נבח כריסטיאן שהשתוקק להמשיך.

וניטה, בהבעת זעם, הוציאה עט יוקרתי מהכיס והושיטה אותו לכיוון הכללי של וולף, בלי כל מאמץ להסתיר את סלידתה.

"קצת ימינה," הורה וולף. "עוד קצת. וואו, כן, זהו. את במקצוע הלא־נכון, את יודעת?" הוא אמר לה, ואחרי שתיקה קצרה, "זאת סתם הייתה אמירה עובדתית שלא שייכת לכלום. בלי שום קשר למיומנויות הגירוד שלך."

הוא התרווח בכיסאו, וחייך בניצחון כשווניטה הניחה את העט החביב עליה לשעבר על השולחן בכוונה ברורה לנטוש אותו שם.

"מה אתה רוצה, פוקס?" היא שאלה בשיניים חשוקות.

"לא לשבת בכלא."

היא צחקה בקול.

"המעשים שלך כבר ידועים לציבור. חלקם, לפחות. המקסימום שאתה יכול לקוות לו הוא לשבת באגף ידידותי לשוטרים."

"אה, אז הציבור זה מה שמדאיג אותנו, כן? עכשיו אני סוף־סוף מבין למה ניהלתם אחריי מצוד בכזאת נחישות," אמר וולף בחיוך רחב. "רק שזה לא היה ממש 'בנחישות' אלא יותר 'בעצלתיים', ולא ממש 'מצוד' אלא יותר 'חיפוש קליל'."

גופה של וניטה התקשח.

"חודש, באגף הפתוח," הוא הציע.

"שנה," התווכחה וניטה שחרגה קצת מסמכותה. אלא שכריסטיאן לא הביע כל התנגדות, רק צפה בחילופי ההצעות משני עברי השולחן כמו צופה במשחק טניס.

"חודשיים," התמקח וולף.

"שישה!"

"שלושה... אבל יש לי תנאים."

וניטה שתקה רגע. "תמשיך."

"אף אחד לא מספר לבקסטר שחזרתי, חוץ ממני."

וניטה הייתה שמחה להימנע מכל הידברות שהיא עם רפ"ק הבילוש המעצבנת שלה, והיא שקלה להפחית שבוע מעונשו של וולף לאות תודה, אבל רק הנהנה בתרעומת מעושה.

"חוץ מזה," הוא אמר, "אולי עכשיו הרגע לציין שבזמן שחדרתי לצוות של דובואה, השתתפתי בהכאה קבוצתית של סוחר נשים מתחרה שהגיע בסוף לטיפול נמרץ במצב של סכנת חיים."

"אלוהים, פוקס!" אמרה וניטה והנידה בראשה.

"אבל הוא התאושש לגמרי!" מיהר וולף להגיד.

"טוב. נסתדר עם זה."

"אז חזרנו לשם וירינו בו."

"עוד משהו?!" רטנה וניטה. היא כבר הייתה על הקצה.

"כן. אני רוצה שביצוע גזר הדין יידחה," אמר וולף ברצינות תהומית.

"אוי, ברור!" היא ענתה בסרקזם. "וסתם מתוך סקרנות, לכמה זמן בדיוק?"

"כמה זמן שאני אצטרך."

"בשביל?"

"בשביל לעבוד על תיק אחד אחרון," הוא אמר בלי שמץ מהיהירות והשעשוע שניכרו עד אז בקולו.

"אני סתם מבזבזת עליך זמן, פוקס," אמרה וניטה וקמה שוב על רגליה.

"רגע," התפרץ כריסטיאן לשיחה. הוא לא השמיע הגה כבר דקות ארוכות.

וניטה נעצה מבט זועם בממונה עליה, והתיישבה.

"איזה תיק, ויל?" שאל כריסטיאן.

וולף פנה אל המפכ"ל.

"תיק הרצח של סמ"ר בילוש פינלי שוֹ."

רגעים אחדים איש לא דיבר, והם שקלו את הבקשה המוזרה. ממש כשווניטה עמדה להגיב כחכח כריסטיאן בגרונו והרים את ידו.

"ויל, זאת הייתה התאבדות. אתה יודע את זה... מצטער, אבל אין שום חקירה שאתה יכול להצטרף אליה."

"היית חבר שלו?" שאל וולף.

"החבר הכי טוב שלו," ענה כריסטיאן בגאווה.

"אז תענה לי על שאלה אחת," אמר וולף והסתכל בעיניו. "יש תסריט הגיוני אחד שאתה יכול לדמיין שבו פינלי עוזב את מגי?"

וניטה, שהבינה שהיא כבר לא שותפה לשיחה, שמרה על שתיקה. היא אפילו לא ידעה בוודאות שפינלי היה נשוי.

כריסטיאן נאנח אנחה כבדה והניד את ראשו לשלילה. "לא. אין תסריט כזה. אבל הראיות... חד־משמעיות."

"אם ככה, בתור חבר שלו, אני בטוח שלא יפריע לך אם אני אאמת את זה מעל לכל ספק סביר, נכון? ואחר כך אני אהיה כולי שלך," הבטיח וולף.

נראה היה שכריסטיאן מתלבט קשות.

"אתה לא שוקל את זה ברצינות, נכון?" שאלה אותו וניטה.

"אולי תהיי רגע בשקט?!" שאל כריסטיאן בכעס ופנה שוב אל וולף. "אתה באמת מוכן לעשות את זה למגי?"

"היא תבין... אם זה יבוא ממני."

כריסטיאן לא נראה משוכנע.

"נו, באמת, מה יש לך להפסיד?" שאל וולף, ולראשונה לא הצליח להסוות את הייאוש שבקולו. "אני אאשר שזאת הייתה התאבדות ואתה תקבל את דובואה."

הוא צפה במפכ"ל הופך באפשרויות בראשו.

"בסדר. לך על זה."

וניטה קמה על רגליה ויצאה בצעדים רועמים מהחדר הקטן. שני הגברים המשיכו לדבר לבדם.

"אני אדאג שיביאו לך את התיק וגם עותק חתום של... ההסכם שלנו," אמר כריסטיאן בחיוך משועשע. הוא טפח על גבו של וולף בחיבה, כמו שפינלי נהג לעשות, וללא ספק השאיר עליו סימן שהמנטור שלו היה גאה בו. "טוב, אז ממה נתחיל?"

"נתחיל? ברבים?"

"נראה לך שאני אתן לך לעשות את זה לבד? אנחנו מדברים על פינלי!"

וולף חייך. החבר הכי טוב של פינלי התחיל למצוא חן בעיניו.

"אז ממה נתחיל?" שאל כריסטיאן שוב.

"נתחיל מההתחלה."