עד שאני מגיעה למטה, אימא כבר הכינה לי שתי ביצים קשות וכוס מיץ תפוזים סחוט טרי. אני לא יודעת מתי היא בישלה את הביצים האלה. היא בטוח לא בישלה אותן אתמול בלילה והשמש הרגע זרחה.
היא יושבת לצד הדלפק במטבח בבגדי ריצה ושערה אסוף בזנב הסוס הקופצני שלה. היא קוראת בטאבלט איזה מאמר בנושא בריאות. כמה קווצות משערה אינן במקומן ומים זורמים במקלחת שבמורד המסדרון. היא ואבא כבר הספיקו לחזור מריצת הבוקר שלהם. מחריד.
"בוקר טוב, מותק!"
אני יודעת שביקום כלשהו היא בטח מדברת בווליום נורמלי, אבל לא ביקום הזה.
"הכנתי לך ארוחת בוקר. את מרגישה בסדר? את נראית קצת אפורה."
אני נאנקת. בוקר הוא שעתו של השטן, ואימא אמרה לי שאני 'נראית אפורה' לפחות פעם בשבוע בשנה האחרונה. אני צונחת על השרפרף שצמוד לדלפק ומתחילה לאכול. אולי כדאי לי לנסות קפה. קפה עשוי לעזור. קפה עשוי גם לשגר אותי להתקפים מסחררים של דיכאון.
מתחת למרפק של אימא נמצאת המהדורה היומית של 'וסטקליף סטאר'. אני מושכת אותה אליי והופכת אותה. כותרת העמוד הראשון היא 'מזכרות הונחו בסיבוב וולהאוס'. מתחת לכותרת יש תצלום של הפנייה החדה בכביש שמעבר לגשר וולהאוס. את הקרקע שם מעטרים מקלעות פרחים, סרטים וצעצועים.
אלה העיתונים המקומיים של אינדיאנה בשבילכם: אין להם מה לספר אז הם ממלאים את הדפים בתזכורות לכך שסיבוב וולהאוס הורג יותר אנשים בשנה מאשר כרישי עמלץ לבן. עוד משהו שמאפיין עיתונים מקומיים באינדיאנה: השוואה בין פנייה בכביש לכריש.
אני מסיימת לאכול את הביצה הראשונה. אבא יוצא מהמסדרון כשהוא מדיף ניחוח של מסטיק נענע, לבוש בבגדי ריצה מעט שונים מאלה שהוא לובש כשהוא יוצא עם אימא, מה שאומר שאלה בגדי העבודה שלו להיום.
"בוקר טוב, ביצים!"
הוא נעצר מאחוריי, מניח את ידיו על הכתפיים שלי ורוכן מעט כדי לנשק את קודקודי. אני נאנקת למשמע הכינוי ודוחפת ביצה לפה. גן עדן מבושל במים רותחים.
"איך ישנת?"
אני מושכת בכתפיי. האם מוגזם לבקש שאף אחד לא ידבר איתי בבוקר? יש בפה שלי אנרגיה שמספיקה בדיוק לאכילת ביצים טעימות; אין לי עוד אנרגיה להקצות ליצירת מילים, שלא לדבר על כך שבעוד עשרים דקות אני צריכה להיכנס למכונית ולנסוע לבית הספר שבו אבלה שבע שעות, ואני בטוחה שבמהלכן יהיו הרבה דיבורים, בין שזה מוצא חן בעיניי ובין שלא.
אימא מסיחה את דעתו של אבא עם מאמר הבריאות שלה, שעוסק, מתברר, ביתרונות הרכיבה על אופניים.
אני מסננת אותם וקוראת על איך נהג אוטובוס התזמורת של תיכון וסטקליף נרדם על ההגה וסטה בסיבוב וולהאוס בקיץ שעבר, כאשר היו בדרכם בחזרה מהתחרות המחוזית. לועסת. לפני כן היה אדם שנסע במכונית עם הבן שלו בחורף. אני שותה מיץ. לפני כן זו הייתה אישה שלקחה את שני הילדים שלה לגן מוקדם בבוקר. לועסת עוד. קבוצה של נערים שיכורים. מסיימת לאכול את הביצה. בחורה שנסעה לבדה ועלתה בטעות על קרח שחור2. מסיימת לשתות את המיץ. הם צריכים להציב מחסום כדי למנוע מאנשים לעוף מהפנייה במורד הגבעה ולתוך הנהר, אבל לא. בלי סיבוב וולהאוס לא יהיו לנו חדשות.
"אל תשכחי, לאחים שלך יש את משחק הכדורגל הראשון שלהם אחר הצהריים," אומרת אימא כשאני קופצת מהשרפרף ולוקחת את הצלחת ואת הכוס לכיור. "הם מתרגשים וכולנו צריכים להיות שם כדי לתמוך בהם, בסדר?"
אני שונאת שהיא אומרת 'בסדר?' באופן הזה. כאילו היא מצפה שאתעצבן עליה לפני שבכלל הוציאה את המילים מהפה. תמיד מוכנה למריבה.
"כן," אני אומרת. אני לא מצליחה לגייס יותר מזה.
אני חוזרת לחדר שלי כדי לקחת את תיק הגב, את מחברת הרישומים שלי ואת הנעליים. אני קופצת למעלה ולמטה כמה פעמים בניסיון להזרים עוד דם למוח. הביצים נאכלו. האנרגיה עלתה. אני מוכנה לקרב.
אני מצליחה לעמוד בפיתוי ולא חוזרת למחשב שלי, לא פותחת את הדפדפן ולא בודקת את הפורומים של הים המפלצתי.
אני לא קוראת תגובות או בודקת את הפורומים לפני שאני יוצאת לבית הספר. המחשב הזה הוא מאורת הארנב שלי; האינטרנט הוא ארץ הפלאות שלי. מותר לי ליפול לתוכה רק כשזה לא משנה אם אלך לאיבוד.
