פרק ראשון
בביתו של היהודי היקר האדוק באמונתו, רבי עמיאל לטוביץ, איש חרדי ובעל יראת שמיים גדולה, הייתה ציפייה והתרגשות רבה המלווה בדריכות עצומה.
מחר בערב אי"ה תתקיים חתונת בנו יהודה ישראל - בן הזקונים שלו.
ואף על פי כן, לא וויתרו גם הערב הרב ובנו החתן, על לימוד דף הגמרא המשותף להם, כפי שנהגו לעשות בכל לילה אחר, כשישבו רכונים אל שולחן פינת האוכל בביתם עסוקים בלימודם.
אלא שהערב, בשונה משאר הערבים, המעיטו השניים לדבר ביניהם או לדון במי מהסוגיות השונות שלפניהן כפי שעשו בכל ערב שגרתי אחר. טרודים ומתוחים היו במחשבותיהם, בהרהורי נפשם וגם בתחושות גופם. עסוקים ונתונים כל אחד בבועה פנימית משלו.
מחשבותיו של הבן - יהודה ישראל לטוביץ, נדדו הרחק משם. מדמיין היה במוחו את ליל המחר, את ליל כלולותיו.
הערב, ערג לכך יותר מתמיד. ציפה בכל מאודו לרגע של אחרי, לרגע בו יימצא לבדו עם אשתו הנאה ויקיים מצוותו. אף שחשש מכך שיהא חסר מעצורים לנוכח התגברות יצרו באחת, כך שיאלץ בו זמנית גם להתרסן ולהתחשב בכל האיסורים שהעמיד לעצמו לשמירת צניעותה וצניעותו - כמה לכך מאוד.
לכאורה, הכל יהיה מוגמר אז.
אך רק לכאורה.
כי בכל זאת, לא יכול היה להתעלם מתחושת אי השקט המבהילה שעלתה לאחרונה רבות בליבו. ודווקא הערב, במקום שישמח, שיתיר לעצמו להיות נטול דאגות ונסחף מפליג בעונג הסודי שלו, התעצמו המתח החשש והדאגה, מכבידים בתוכו ומשתלטים על כל שאר תכני מחשבתו.
חסר אונים היה למולם. אף שניסה לשייכם ללא נודע, לעתיד החדש שצפון לו, בכל זאת לא נחו חושיו הטבעיים שאותתו על אי וודאות בתוכו. כפעמון אזהרה מתריע הדהדו שוב ושוב בראשו. וצלצולו הערב היה חזק ומטריד מבעבר.
יהודה ישראל החתן, ניסה גם להשתלט על רעד שתקף מפעם לפעם את גופו. הוא השתמש בשל כך באמונתו.
בנשק היחיד שידע שתמיד סייע בידו.
ואיך לא יעשה כך?
הרי היה זה ר' חיים השדכן הידוע והמקובל ששידך והמליץ על זיווגו... ומלבד זה, גם את ברכתו של אביו קיבל, כשהסכים מיידית לשידוך. והחשוב מכל – משמיים דאגו לו. הכלה הייתה בדיוק לטעמו. אפילו מעבר למצופה. לחלוטין לשביעות רצונו.
ואם כך, למה צריך הוא להיות מוטרד בעצמו? בחדרי חדרים ובהסתר גדול מתוך ענוותו וצניעותו שמר את התרגשותו ואושרו ממנה לעצמו. הסתיר מן הבריות את התלהבותו העצומה מן הכלה הענוגה, יפת התואר והמראה. הצפין רגשותיו העזים והכנים כלפיה, נמנע מלדבר אודותיה, לרמוז אפילו שהתאימה לרצונו. שמשובחת היא לפי טעמו.
רוב הזמן שמר על פנים חתומות ונטולות מבע, גם כשהפנים סופית שהפכה להיות מושא אהבתו הנכספת, מושא עוררותו ותשוקתו, זו המעירה ומעצימה רגשות כלואים ומרעידה איברים פנימיים רדומים עד כדי תחושת כאב מענגת. אלו סערו וגעשו בו אפילו רק למשמע שמה, כשהועלה באקראי לידו.
ללא ספק אל כלה זו ייחלה נפשו. להיות לה לבעל התאווה.
וממחר בלילה בע"ה, לא יצטרך עוד לחלום ולבהות כפי שעשה בגניבה עד כה. תהיה היא שלו כדת וכדין. אז יוכל גם להשתחרר מעט, לתת דרור גם לרצונותיו ולפעימות ליבו. להרשות לעצמו להיות נפעם ועולץ ממנה. הוא ילטפה ויחבקה ככל שיוכל וככל שהזמן יתיר לו ולא ישכח גם להודות לאל על הטוב שגמלו.
אלא שבכל זאת, למרות שהזמן קרב לכך, תחושת אי הנוחות לא הרפתה ממנו והציקה אף שחשב שזיווג משמיים הם, שמתנת האל הוא לה והיא לו.
יהודה ישראל לא היה לגמרי רגוע בתוכו.
נכון שמן הרגע הראשון שבתה את ליבו במראיה, בכליל יופייה, בדקיקות גופה ובאצילות הילוכה. נכון שעשתה זאת גם מתוך נימוסיה, נועם דיבורה, ענוותה ומבטיה המורכנים שכלל לא ניסו לחדור אותו עמוק אל תוכו, לחצות בו גבולות אסורים ולהביכו. אבל עם כל זאת חש גם חוסר ביטחון וחוסר שקט מכך שהתמכר אליה כל כולו, החל מריח בושמה העדין והרענן שהדיפה וכלה בחוכמתה ונוחות אופייה שהקרינה. הוא היה מוטרד בעיקר בשוכבו לישון, כשהיה לכוד בייסורי תאוותו ומוצף זיכרונות מפגישתם האחרונה.
הכל היה נכון טוב ואמיתי ובכל זאת, משהו העיב על תחושת השמחה שלו.
החתן יהודה ישראל היה לא מעט מהורהר וגם מעורער הערב. ליבו נצבט בקרבו. ברגע זה של אמת ניסה להבין מה בכל זאת העכיר את רוחו כך שמפגישה לפגישה במקביל להתחזקות אושרו גם טפח וגדל חשדו וחששו מן המסתורין שהיה בה, במיועדת לו.
יהודה ישראל הביט לרגע אל עבר אביו שנמנע כל הערב מלשוחח עמו, ואז, ברגע אחד ובהבזק פתאומי התחוור לו דבר מה בתוכו...
השתיקה.
שתיקתה רוב הזמן העיבה.
לא נעמה לו.
שתיקתה למולו במהלך פגישותיהם ושתיקתה באופן כללי הייתה די מוזרה. בדיוק כפי שהייתה שתיקתו של אביו הדעתן והמפולפל ברגעים אלו, דווקא עכשיו ודווקא הערב.
כעת הצליח להגדיר זאת סופית לעצמו.
ארוסתו שתקה רבות, אפילו יותר מדי. שתקה באופן כזה, שכמעט לא שאלה שאלות. כאילו ברפרוף התעניינה בו, לגבי רצונותיו והמשך דרכו בחייו, לגבי ציפיותיו ממנה ומנישואיו. לא כפי שעשה הוא כשבירר מצדו אודותיה.
הרעד הקר והמצמרר שחלף בו ברגע זה החלישו. גרונו יבש בו. הוא נטה לתרץ שתיקתה עד כה כחלק מענוותה וצניעותה. כחלק מכך שאולי עדיין לא הבשילה בתוכה, למרות בשלות גילה. תירץ זאת גם כחלק מעדינותה, מביישנותה, כשעליהם העפילה ככל הנראה גם התרגשותה, עד כי התקשתה להביע מילותיה. בכל מקרה, כעת קלט עד כמה מעיקה ומכבידה הייתה שתיקתה, זו שקיבל כעובדה מוגמרת ולא ניסה כלל להתמודד עמה.
שתיקתה נראתה לו פתאום זרה ומוזרה. לא טבעית כל כולה. בדיוק כשם ששתיקת אביו המפתיעה הערב לא הלמה. שנראתה אפילו מאוד מאולצת, הפוכה מהרגלו.
יהודה ישראל נזכר איך תמיד היה זה הוא שהשתדל להסיר המחיצות ביניהם בדיבורו בעשרת הפגישות שנפגשו. הוא השתדל לדבר, התאמץ להפר השקט על ידי אינספור שאלות במטרה ליזום שיחה רצופה. משלא קלחה זו ביניהם, הסתפק בהנהון ראש מצידה, מתנחם גם בצלילים קצרים שבקעו מקולה. פעמים רבות הכיר בכך שחש מבוכה גדולה הגובלת בדאגה, מתוך כך שחרד היה שמא נצרה סוד בתוכה, או תעלומה שהסתירה ושמרה רק לעצמה, אך מיד מיהר להדחיק זאת בתוכו.
כשניסה לברר בפעמים הראשונות אם הטרידה דבר מה, ביטלה זאת נחרצות והכחישה כל אפשרות כזו. תרצה התכנסותה בתוך עצמה בתירוצים קצרים, שונים ומשונים, לרוב של יום עבודה קשה שפקד אותה, או טרדות לא רלוונטיות כלליות שהעסיקו אותה. כך עד שהתרגל למצב ונמנע מלנסות להבין פשר שתיקתה.
יהודה ישראל התעשת כעת וכעס לרגע על עצמו.
'אלו שטויות עוברות במוחי!' חשב בתוכו.
'הנישואין הרי חדשים לה, בדיוק כפי שחדשים לי... הלא מיד הסכימה ללא עוררין להצעת הנישואין, לא התנגדה, לא העמידה מכשולים קטנים או גדולים מצידה, אפילו לא התנתה איזה תנאי משלה. הסכימה מיד להכל, לכל רעיון שהעליתי. לפשוט וגם לזול ביותר שהצעתי. לא גאוותנית הייתה, לא מחפשת דרמות, או לבלוט באופייה. מטבעה אולי הייתה לגמרי שקטה, נוחה כך שלא הקשתה. והרי בת 21 היא ארוסתי מילכה והגיע גם זמנה להינשא. לבטח נבע השקט מהתרגשות קיום המצווה.
אז למה לי בכלל לפקפק בה?
ובאבי בשתיקתו?
לבטח מתרגש גם הוא כמוני מחתונתי, לכן מכונס הוא הערב מאוד ומודה לאל על כך בלימודו... והרי גם הוריי שמחו על הכלה הענווה המשודכת לי... לבד מן התקרית המביכה בפעם הראשונה בה הציגה עצמה בקיצור שמה - מילי במקום מילכה, דבר הפסול לטעמם בשל קירבתו לעולמם של החילוניים, לא הייתה שום מגרעת בה. לא היה עוד איזה 'מכשול' שהעמידה במהותה...'
יהודה ישראל התמים חש נבוך ומבולבל. במאמץ רב, ניסה להישאר רגוע במחשבותיו ולהילחם בתחושות הלא ברורות שעלו בו. הוא ניסה לסלקן בטוענה שהם 'ייצר הרע' ושאסור לו לחשוב עליה מחשבות רעות ולייחס לה דברים לא ראויים. לרגע האשים עצמו בקפדנות ודקדקנות יתרה כלפי מילכה ומעשיה ובכך דחק הצידה בבת אחת כל מחשבותיו והצליח לנשום אז לרווחה.
הוא שב וחזר להפקיר עצמו לתחושת העונג והשמחה ממראה של מילכה בדמיונו. הפעם ככלה בחופתה. הוא הרשה לעצמו לחלום, לחזור אל אותו רגש אהבה חם, עמוק ועז שפשט בו בכל לילה לפני הירדמו. זה שהמתיק את לילו ושנתו. הוא שוב חש את השמחה מתחדשת בתוכו.
ממחר בערב סיכם אחר כך לעצמו, לא יהיה כלל מקום למחשבות רעות וזדוניות בו. לא יהיה בהן צורך. הם ייעלמו לתמיד ולא ישובו לעלות בדמיונו ובחשדו כך שלא יצטרך להילחם בהם או בעצמו.
מחר בערב יינשאו ומילי תהיה אשתו, לגמרי שלו, בבעלותו. הכל יסתדר מאליו ביניהם. שהרי רוב הזוגות מתחתנים כך... ובנוסף, אל לו לשכוח שעוזבת היא את בית אביה ואמה בשבילו. למענו. ולגבי האהבה? היא בוא תבוא וללא ספק תתעצם בה ובו, שהרי נועדו לחיות יחדיו. עליו לחשוב אך ורק על הזכות הגדולה לקיום המצווה שנפלה בחלקו. על הקמת המשפחה ועל גידול ילדיו בעולמה של תורה מבלי לסטות מדרכה ומבלי ליפול לדבר עבירה.
יהודה ישראל לטוביץ שב והשפיל מבטו אל דף הגמרא כבתחילה. עליו להמשיך וללמוד, לא לבטל זמנו חינם. ללא ספק זו התרופה הכי טובה לו כעת. מתוך לימודו יתעודד ויעזור לעצמו להיגמל מכל מחשבה קלוקלת, מנקרת ומאיימת, מחסירת פעימה.
יהודה ישראל התחיל שוב את לימודו כשהוא מתמלא הפעם מרץ מעשייתו זו. עליו להמשיך לבטוח באל הטוב ששלח לו את ארוסתו. ברור שאין מקרה בעולם, היא נועדה לו!
רק סבלנות דרושה. מילכה תהיה רעיה טובה. אם דואגת לילדיה ואשת איש חסודה. מושלמת עבורו כפי שייחל וקיווה.
***
כמו הבן - גם האב נתון היה לרגשותיו שלו.
טרוד כבנו, לא הצליח לקרוא אף מילה מדף הגמרא הפתוח למולו. בעיקר חלם ובהה. לעיתים צלל עמוקות במחשבותיו ולעיתים צף בהם כמו מערבולת סוחפת, ללא עצירה. רחוק היה מלהיות שמח ומאושר מן השמחה המשפחתית שמחר אי"ה צפויה לו.
רגשות מעורבים הסיחו דעתו.
אף שנדמה היה סביבו ששמח על אירוסי בנו, בן הזקונים שלו יהודה ישראל - לא כך היה. לא היה זה השידוך ההולם שרצה ומצאו מתאים מכל. לא היה זה השידוך אליו ציפה וייחל כל השנים בעומק לבבו. אם להודות על האמת, לא הייתה זאת הכלה שאיחל וביקש לבנו, שאר בשרו.
אבל לא עמדה בפניו כל ברירה אחרת.
כי אבוי להם, ה' ירחם, איכשהו, דבק האשם לכך גם בו ובמשפחתו שלו. אחד מבניו, אח ליהודה ישראל שמתחתן מחר - חזר בשאלה. חזר בו מאמונתו בצורה מוחלטת וגמורה, בצורה חמורה. בנו שלו, דם מדמו, הגיע לכדי כפירה בעיקר. כפירה בוטה, בולטת וגלויה. לעיני כל ביטל ופרק מעליו לחלוטין כל עולה של תורה, דחק מעמו כמעט כל מצווה.
'אוי ואבוי,' הרהר הרב בעצבות. 'אוי לאותה בושה וכלימה, שדבקה בי ובמשפחתי. הכתם הנוראי שנוצר לא ניתן היה להסרה. הכתם פגם מיידית, אוטומטית וטוטאלית באיכות המשפחה, בטיבה ובטהרתה.'
המועקה הטורדנית רק גברה והתחזקה אצל הרב עמיאל לטוביץ עם כל רגע שעבר וקירב את יום נישואי בנו. ואיך לא יחוש בה, במועקה? הרי בנו הכופר - אפרים שמו, המיט אות קלון גדול מאוד על אחיו ואחיותיו, כמו גם על הוריו שלמזלם הטוב נותר להם רק עוד את יהודה ישראל לחתן.
וככל שהעמיק האב בנושא, נסחף בצערו והוסיף לדאוג ולתמוה. 'מה עוד יקרה עם בני הכופר? מה יקרה עם בני ביתי? מה עוד יגרור צעדו הקלוקל? כיצד יושפעו נכדיו וניניו בעקבות מעשיו?'
'הבן האובד', נזכר עוד האב מתמלא כעס וזעם בתוכו. 'הבן הזה היה כל כך חצוף, סורר ומורה, שלא די בכך שהתרחק מהדת הקדושה, אלא אף התרחק גם מן המשפחה כולה.'
רשע וכפוי טובה נתפס בעיניו. כאב וכרב היה מזועזע ממעשיו. הוא נעלב עד עמקי נשמתו מכך שאפילו כיפה סירב בנו לחבוש בבואו אליהם. בתוקף עמד על סירובו לעשות זאת מול תחנוניהם, עד כי נמנע כמעט כליל לבוא לביתם. כאילו פרש לגמרי מעימם, ביכר שלא לראותם ולא לפוגשם עוד לעולם... בנו שלו בחר לנתק מגע עמם ומרצונו נהג כך.
רבי עמיאל לטוביץ היה בטוח שבנו עשה זאת גם מתוך ה'חשש' שמא יאלץ להתרצות, לסגת מעמדותיו. כאילו יסכים לחזור בו מדרכו החוטאת אם רק יבקשוהו ברמז או במבטים מלאי תחינות שישוב מכפירתו... אולי כצעד מונע נהג כך כדי לא לפעול בניגוד לרצונו, כדי לא לערער בזאת את יציבות דעתו שלו. אולי אפילו פחד שאם רק ישלים פעם בכמה זמן איזה מניין לאחר שיפצירו, יפגין בכך את חולשתו וחוסר יציבות מתוכו.
'אחח... איזו בושה... וזה כשעוד לא דיברנו על שידולנו לכך שיאמר ברכה קצרה מצידו בטרם יטעם כיבוד... אוי ואבוי' זעק בשקט ליבו המריר של הרב לטוביץ מקנן בתוך נשמתו. 'האם לעת הזו הגענו? איזו התנהגות שפלה, מבישה, בזויה וחסרת כל דרך ארץ אימץ לעצמו! לחתונה של מחר כבר הודיע שלא יבוא. 'חסר הבושה' הציב תנאי משלו. להתלבש ולהיראות כמופקר, גלוי ראש ומחודש כרצונו.'
הכאב פילח ודקר יותר מתמיד כעת כשעלתה עוד מחשבה אחרת, קשה יותר, במוחו. מחשבה שאמרה שאולי בנו עשה הכל 'דווקא'. כן, ממש כך, 'דווקא'. במכוון, בהפגנתיות רבה! זאת גרס במיוחד לאור העובדה שבנו בנוסף לכל ענד ללא כל בושה בפרהסיה מספר רב של עגילים על תנוך אוזנו. עגילים גלויים, מוכספים, ברורים ובולטים, מסודרים לפי סדר מן הגדול אל הקטן. מאלה לפחות, סבר האב, יכול היה בנו להימנע. יכול היה להורידם אם רק רצה ולבוא לבקרם. אבל הוא סירב לעשות זאת בהצהירו שלא היה עושה זאת גם אם היה לו רק עגיל אחד קטן ובודד שענד... נדמה היה לאביו שבקלות רבה ויתר על חברתם, אם השיב חד משמעית כך.
כאב, חש רבי עמיאל לטוביץ גם נכשל ונבגד. בנו ביטל מעליו את אחת מעשרת הדיברות הבסיסיות והחשובות ביותר, אלו הידועות לכל יהודי מראשית דרכו - מצוות כיבוד הוריו. מצווה עליה הקפיד הוא ונזהר בה כל כך כלפי הוריו שלו וכלפי הורי אשתו. שימש דוגמא אישית בהנחילו אותה לכולם עוד משחר ילדותם, אבל בנו זה לא ינק אותה ממנו.
כל כך כאוב ופגוע היה האב כך שלא יכול היה לראות צד אחר, או כל הסבר הגיוני סביר למעשיו הכופרים של בנו, לבד מן ה'אנטי' וה'דווקא'. המרדנות המטופשת והעיקשת לעשות ככל העולה על רוחו, תוך התכחשות מכוונת של בנו אליהם.
אלא, שלמטבע היה צד נוסף.
הצד השני שככל הנראה נבצר מן האב לראות.
צד שספק אם בכלל יכול היה להבחין בו ולכוון אליו מתוך נעילות מחשבתו, סגירות וצרות עולמו. אולי גם סירב לקבל, להכיר בקיומו.
היה זה הצד הכן של בנו. צד שייצג בכבוד את רחשי ליבו ומחשבותיו. צד שהראה דווקא את תחושותיו האמיתיות, את רגישותו הרבה ואת הכבוד המלא שרחש להם דווקא בזמן זה, בהיותו מורחק מוחרם ומנודה, מתמודד עם צער 'אובדן' משפחתו.
צד זה, סימל עבורו את יראתו ואהבתו האמיתית כלפיהם. צד זה הביע את התעלותו הגבוהה בכך שבחר וקיבל על עצמו לוותר על קרבתם ולהתרחק מהם, דווקא כשמאוד נזקק להם. הוא עשה זאת רק כדי לא לערער בכל פעם מחדש את חוזקם וחוסנם, את אמונתם ודתם, את שלוות חייהם, אף שמאוד התגעגע והתאווה קשות לראותם, לשהות במחיצתם. הוא ויתר מתוך הכרה וכוונה טובה שלא לפגוע באורח חייהם והתנהלותם. מעשיו לא נבעו מרוע ומרדנות, כי אם רק מתוך כבוד ורגישות. מתוך תבונתו ניתק אפרים כמעט כל קשר אפשרי ומגע עמם בכוונה תחילה. לא רצה להכאיבם שוב ושוב וגם לא לפגוע בשמם ולביישם.
בצערו ובכאבו נלחם גם בעצמו. במאמץ עילאי דחה כל הזמנה למפגש אפילו כשגברה מאוד ערגתו. מתוך מחשבה מתוכננת קשה ומאולצת הפריד קרבתם הפיזית והרוחנית, אף שהתענה בעשותו כן. הוא הוקיר בליבו כל רגע קודם שהיו שם איתו בשבילו ולכן פעל כך. הותיר הכל מאחור ושילם מחיר כבד מצידו, את איבוד אהבתם, איבוד קרבתם וחיבתם שבעבר רחשו לו כשעוד נחשב אז אחד מהם, כשנהג לכאורה לגמרי כמותם.
אפרים לטוביץ הפנים שהייתה זו נקודת אל חזור. שהעבר בביתו לא יתקיים עוד עבורו, ועם זאת, עדיין נהג בפן אנושי דואג ורחום שהיה בו. הוא ידע שהקרב אבוד מראש בשבילו. השלים עם ההקרבה מתוך התחשבות כשבחר את דרכו. הם לעומת זאת, לא יכלו לראות את המחיר שנגבה ממנו. ככל שניסה בתחילה לשמור על הקיים, או אפילו על איזה קשר רופף במטרה לגשר אי פעם על הפערים - כך נחל אכזבה גדולה יותר מצדו. פעולותיו לא רק שלא צלחו, אלא אף גרמו לו לחוש נטע זר בבית בו גדל, כשהוא נמס ונמק לבדו בבדידותו.
במר גורלו וייאושו בחר לבסוף להתרחק וגילה שהם לא ניסו לחפש קרבתו. רק האשימוהו בכפירה ובעונשי העולם הזה והבא שיוטלו עליו ועליהם. איש לא ממש התחשב ברצונותיו ובכאביו. בלילות נותר עצוב ומכונס בעצמו, נצבט בליבו במרמורו.
אפרים לטוביץ הבין שנגזר עליו לחיות כך לבדו. לעשות הכל בעצמו ללא תמיכה, עידוד וחיזוק. נגזר עליו לחיות חיי כלב, הצמא לזיק של קרבה מבעליו, המתחנן למעט חום ואהבה אפילו רק בעיניו, מבלי שיוכל באמת לומר או לבקש זאת. נגזר עליו לחפש מקורות תמיכה וקשרים אחרים, בהיותו בן אנוש צמא למגע. רק לא עם מי מבני ביתו, שהיו אמורים להיות ראשונים להבינו ולתמוך בו.
אבל הוא מחל. מחל להם ומחל על כבודו. ואף שהתייסר מכך, שמח שלפחות חי הוא ונושם בדרכו שלו. חי על פי אמונתו. כפי שהתאווה בבגרותו.
רבי לטוביץ לא פסק עדיין מהרהורו. 'זה גורלי... גורלנו,' אמר לעצמו בתוכו. 'עשינו הכל בשבילו... אחחחח... נו, אין בידי עוד מה לעשות...' נאנח לרגע בשקט ובלי קול. נאנח כך שרק את כבדות נשימתו ניתן היה לחוש ובתוך כך ניסה לעודד עצמו בידיעה שמחר תהא החתונה האחרונה לדאוג לה אצל ילדיו שלו.
אלא ש... היה עוד מטרד אחד בליבו, מלבד כפירתו של בנו.
החתונה עצמה, יותר נכון, הקישור שנבע מתוכה, הטריד והעיב על שמחתו. אם לקרוא לילד בשמו, אם לומר זאת בשפה עדינה, היה זה החיבור הלא רצוי עם מחותנו - משה-מואיז טולדנו. 'ועוד איזה שם היה לו זה... שמו אמר את הכל.' עוד אנחה שקטה וחרישית נפלטה מפיו של רבי לטוביץ. פניו הפכו נוקשות יותר, מרוכזות בצערו. לרגע חש גם שבטנו התהפכה בו.
לא היה גאה בשיוכו החדש אל משפחת טולדנו, אפילו שהסכים מיד לחתונה רק בשל מעשי אפרים בנו. הוא כמובן לא יכול היה לומר זאת בקול, בריש גלי, בחוצות העיר, כפי שלא יכול היה להצהיר במדויק איזה פסול היה במחותנו. אבל עדיין, היה בו איזה סוג של 'פסול' במשה-מואיז טולדנו, עבורו.
הדיסוננס גבר בו. הרי לא מן הראוי היה שיחשוב כך, שכן לא חטא ולא פשע מחותנו, אבל בכל זאת... רבי עמיאל לטוביץ היה מעדיף כלה משלהם, כלה מסוגו, בת עדתו. אשכנזייה כפי שרצה גם את מחותנו. זה לא קרה וכעת נותר רק לקבל ולהתמודד עם מכלול הדברים שהפריעו לו אצלו.
מלכתחילה שמם – 'טולדנו', שם שהעיד בבירור וללא ספק על מוצאם. אי אפשר היה לטעות בכך. מעדות ספרד היו. וכמו לא די בזאת, גם גוון עורם היה שחום משלו, כלומר משלהם, זה הצביע והעיד על השוני מיד, למראית העין, קבל עם ועדה. וגם... גם אופן דיבורם, הצליל והניגון בו דיברו והביעו אמירתם, הספרדית, היא בכלל נשמעה לו מתנגנת מדי, שלא לומר מולחנת בשיחתם, מסתלסלת כמתחנחנת ומתחנפת. בטח לעומת היידיש שלו - הקצרה, החדה והעניינית כפי שאהב בשפתו. והיו עוד דברים, שאף שלא היו ממש עקרוניים, ידע, שאולי לעד לא יוכל להשלים עמם ולקבלם.
מחוץ לשפה ולדרך התבטאותם המסגירה שנשאו עמם עליהם דרך קבע, היה מנהג החיבוקים והנשיקות בכל צד מנהג מיותר מבחינתו, גם אם נהנו מכך. בכל מקרה, אף פעם לא חסכו בכך...
בנוסף, התיימרו להחשיב עצמם כבעלי שפע חום ואהבה בתוכם. אבל אלו לא נחשבו תכונות עילאיות או נערצות בעיניו של רבי לטוביץ, בטח לא כמו אלו של בני משפחתו שלו, הגאים בהילוכם דרך קבע תוך שמירת מרחב אישי באופן מכובד ואצילי. גם אם נדמה לכולם שלווו הם בקור, או 'קרירות' כפי שכינו זאת הספרדים בהגדרתם, העדיף רבי עמיאל לטוביץ את נוהגם על פני אורח חייהם של מחותניו.
בעיניו, היה גם משהו 'מסכני' בדרך התנהגותם זו. אולי אסור היה לו לחשוב כך! אך אופן מפגשם, חיבוקם ונישוקם הזכירו לו במידת מה את התנהגות השבטים הקדומים של פעם. אלו שהיו מסתופפים בקבוצות וגרו בחמולות עם בני משפחתם. הוא נרתע מן החום, מן הרגישות והתמיכה הרגשית שהביעו. נרתע בכלל מן הצורך המוחצן בהבעת רגשות, גם ברגעי שמחתם וגם בזמן אבלם. איכשהו ראה עצמו כאילו היו הוא ובני משפחתו לפחות דרגה אחת מעל, מעל כל זאת.
הנה לדוגמא, עניין השביס או המטפחת שנשאה מחותנתו על ראשה. אפשר להעמיד זאת בהשוואה למול הפאה היפה והמכובדת שאשתו שלו עטתה על ראשה? ומי יודע, לבטח תלך כלתו בדרכה של אמה, הגם שצריכה היא לעשות קודם כל רצון בעלה...
ובכלל, הבגדים, היכן היו שם חצאיות השבת המחויטות והיפות ועמם הז'קטים המכופתרים ההולמים, עטורי הקישוט בצווארון, כשמתחתן בצבצו חולצות השבת הלבנות המכובדות והמפוארות, עטורות הדנטלים ושופעי הדוגמאות האציליות המשתלבות? הרי אצלם, שם, הן לובשות כמו... ה' יסלח לי, כמו סחבות. החצאיות הארוכות מטאטאות את הרצפה, נופלות משתפלות ומשתפכות כשעליהן נמתחות חולצות בסיס, לרוב שחורות וצמודות, שעליהן הן זורקות חולצות רחבות שלא לומר גופיות קצרות וצבעוניות.
'היה הבדל בין המשפחות! הבדל שניכר לעין,' סיכם לעצמו. רבי לטוביץ לא יכול היה להימנע מלהמשיך בהשוואות. הוא גיחך עוד רגע בינו לבין עצמו. בנו, לבטח לא יאכל שם את ה'גפילטע פיש' הטעים והמסורתי שלהם, את הקניידלך במרק, את הצימוקים המתוקים עם הגזר ואת שאר מאכלי השולחן להם היה רגיל. הדג שיוגש לו שם ושאר הכופתאות והירקות יהיו לבטח חריפים ומתובלים, איך הם אומרים אצלם, 'פיקנטיים'. יהיה עליו להסתגל גם לטעמם החדש. וזה עוד כלום, לעומת ההבדל בשאר מנהגיהם בתפילותיהם, מעבר לתרבותם.
אבל רבי לטוביץ ידע שאין בכוחו לשנות דבר.
'אם על זיווג זה בירך ר' חיים השדכן ומהכלה התלהב בנו ובהתחשב במצבו של אחיו הכופר שיצא מביתו, שיהיה כך, שיהיה להם מוצלח ועזרת ה' בדרכו,' ניסה להקל מעט על תחושותיו. ואם ייחשב לבסוף את הדבר, מה חלקה וחטאה של הכלה, בכך שנולדה למשפחה שכזו? ואם למזער נזקי הדברים, הרי אפילו לא ניתנה בידה הבחירה... ארץ מוצאה נקבע מראש עבורה. נכפה ממוצאם של הוריה, שכן היא כמו בנו, בארץ נולדה...
אבל הגם שכך, לא יכול היה להירגע מטרדתו. בכל זאת האמין שהעדה האשכנזית הייתה סוג של אליטה מבחינתו. ההיסטוריה והתרבות קבעו זאת עבורו, לא הוא עצמו. ההבדל בין קהילות אשכנז וספרד לא היו המצאה שלו! גם לא הפריחה הרוחנית, התרבותית והספרותית של מוצאו מבחינתו. כלומר גם אם כולנו יהודים כאן, לא יוכלו להתבטל מנהגיו ותרבות בית אביו שירש, שהשתרשו בו. בטח לא כעת, בשל נישואי התערובת של בנו... ההבדל בין עדות אשכנז וספרד היה וככל הנראה יישאר תמיד מונצח עבורו.
יהיה עליו להתאמץ ולהקטין תחושה זו מולם, אף שלא יוכל להעלימה לגמרי. כעת משנקשר גורלו בגורלם, יאלץ להימנע כמה שיותר מהשוואה. שלא ירגישו פחיתות ונחיתות לצדו. שלא ירגיש בכך חלילה גם בנו.
רבי לטוביץ זז באי נוחות גדולה בכיסאו.
'אחח... אלמלא חזר בני אפרים בשאלה הייתי מסרב לשידוך מלכתחילה. הייתי מסרב מיד לערבוב. אבל אולי זה גורלי, בשל הכתם שדבק בי'.
רבי עמיאל לטוביץ הציץ לרגע בחטף בפניו של בנו, שהופנו אל דפי הגמרא מבלי שבאמת התרכז בתוכנן. 'בכל מקרה, אסור לי לחשוב כך ולהציב מוקש ומכשול להצלחתו. אסור לי! האין זאת שכולנו יהודים כאן לבסוף, בני וזרעי אברהם, יצחק ויעקב כולנו..?' ביקש לנחם עצמו. 'ואולי... אולי ברגע זה ממש, גם אביה של הכלה לומד דף יומי.' התבייש לרגע בתוכו. 'אולי בקיא הוא בגמרא כמוני לפחות, או אפילו יותר ממני... ובכלל, גם אם שונה נוסח הש"ס שלו, הרי האל שיצרני, יצר גם אותו. זה רק השורשים שלנו, הם ששונים...' חשב לעצמו. 'זה היה וימשיך להיות, השוני קיים ויעמוד אולי גם יציב ואיתן לדורות בעולמנו, אבל אולי בכל זאת החיבור בין המשפחות הוא פתרון להקטנת השפעתו?'
אבל אז, המשיך להקשות על עצמו. 'מה לגבי סידורי התפילה? הרי גם הם סוג של הנצחה ל'שונות' בין העדות, הנצחה שתישמר לעד, שחור על גבי לבן, אז מה יעשו? אין זה רק עוד דבר קטן, זוהי עובדה מוגמרת, קבועה ומוכחת שלעולם תעיד על הפרדה והבדלה בין היהודים כאן...'
רבי לטוביץ נמתח לאחור כמחלץ עצמותיו ונותר לבסוף שעון בגבו אל משענת כסאו. רעד חזק עבר בו. הלקאתו העצמית לא הסתיימה פה. 'ואולי הכל גזרת שמיים עבורי, כזו שנועדה להזכיר לי כל העת חטאיו של בני ולהכביד בכך על נפשי?'
המחשבה הכתה כמצליפה בתוכו.
מחשבה זו הייתה יותר מדי בשבילו.
ר' עמיאל לטוביץ סגר את ספר התלמוד שמולו, עצם את עיניו לשניות ספורות ומחה דמעה חרישית ובודדת שזלגה מעיניו.
אין עוד מה לעשות...
עליו לקבל את הדין, להסכים, להתרצות.
ומי יודע, אולי יהיה בזה גם מעין כפרת עוונות.
אולי זהו סוג של החזר. שלא לומר עונש, חשבונות של מעלה...
מבלי לתת לבנו להרגיש במלחמתו הפנימית כך שיעיק בשאלות אמר: "לילה טוב בני, עייפתי להיום. נלך שנינו לישון לקראת יום המחר העמוס וכל שיביא עמו."
באומרו זאת קם ונפנה לחדרו מבלי לחכות לתגובת בנו, שבכל זאת ענה לו במלמול אוטומטי, מבלי לחשוב, טרוד במחשבותיו שלו: "לילה טוב אבא," והמשיך לשבת רכון לכאורה על לימודו...
