הז'אנרים
כל הז'אנרים

אין תגיות זמינות

סדרה:‎ מילניום - 6

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
0
מילניום 6: הנערה שחיה פעמיים

במקום 44 

39.6 

מילניום 6: הנערה שחיה פעמיים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
0

במקום 44 

39.6 

במקום 44 

39.6 

סדרה:‎ מילניום - 6
גודל (עמ'): 355
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

99מיליון עותקים של סדרת מילניום נמכרו עד כה ב-45 שפות!


כשמיכאל בלומקוויסט שואל את ליסבתסלנדר מהן תוכניותיה לעתיד הקרוב, היא עונה לו: "להיות החתול ולא העכבר", ומייד לאחר מכן נעלמת. כל ניסיונותיו של מיכאל ליצור איתה קשר עולים בתוהו, ודאגה מזדחלת לליבו. אחותה של ליסבת בוודאי ממשיכה לרדוף אותה, וקיים חשש שהיא נתונה בסכנה. טוב היה אילו גילה מיכאל את אותה הדאגה כלפי עצמו. בכיכר מרכזית בעיר מתגלה קבצן ללא רוח חיים.בכיס מעילו, על פתק, רשום מספר הטלפון של מיכאל. לפני מותו הספיק הקבצן לשרבט סיפור מבולבל שמתייחס לשר בממשלה הנתון למתקפת דיסאינפורמציה מצד גורמים שונים ולתלות אותו על קיר בסמוך לתחנת אוטובוס. שיחת הטלפון שבלומקוויסט מקבל מהפתולוגית המשטרתית בעקבות הממצא בכיסו של הקבצן מצליחה לעורר את סקרנותו, והוא מתחיל לחפש קצה חוט שיוביל אותו לפרשה מסעירה מהעבר. ליסבת עוקבת ממרחק אחר קורותיו של בלומקוויסט, ולא חולף זמן רב עד שהוא נזקק לעזרתה. היא מבינה שהוא נתון בסכנת חיים, והפעם - בגללה. היא נחלצת לעזרתו, אבל רק אחרי שהיא פונה ליישב כמה עניינים בוערים אחרים. עלילת הספר מתרחשת בין הגבהים של האוורסט לעולמות התחתונים של רוסיה; מבחינת הנערה עם קעקוע הדרקון, האישי הוא תמיד פוליטי וכרוך בסכנת מוות. ליסבת רוצה ללכת עד הסוף, אבל האם באמת תוכל?


הנערה שחיה פעמיים הוא החלק השישי והאחרון בסדרת מילניום, שזכתה להצלחה בינלאומית מסחררת. קדמו לו נערה עם קעקוע דרקון; הנערה ששיחקה באש; הנערה שבעטה בקן הצרעות; הנערה ברשת העכביש; והנערה שהשיבה עין תחת עין.

  • ISBN: 2001536619
  • גודל (עמ'): 355
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 19/03/2020
  • שם המחבר: דיוויד לגרקרנץ
  • תורגם ע"י: רות שפירא
  • זמין להשאלה: כן

1

15 באוגוסט

הסופרת אינגֵלָה דוּבָה הייתה הראשונה שהעזה להתקרב אל העץ, והבינה שהגבר מת. השעה הייתה אחת־עשרה וחצי לפני הצהריים. ריח רע עמד באוויר, זבובים ויתושים זמזמו סביבו, ואינגלה דובה חטאה קצת לאמת כשאמרה אחר כך שהיה משהו נוגע ללב בדמותו.

הגבר הקיא וסבל משלשול קשה. יותר מאשר יראת כבוד, היא נמלאה אי נוחות ופחד מפני מותה שלה עצמה. גם השוטרים, סנדרה לינדֵבָל וסָמיר אֵמָן, שהגיעו למקום כעבור חמש־עשרה דקות, התייחסו למוטל עליהם כאל עונש.

הם צילמו את האיש וחיפשו בסביבתו הקרובה, אם כי הם לא הרחיקו עד למדרון מתחת סינקֵנס וֶג, לשם התגלגל בקבוק האלכוהול ובתחתיתו שִכבה דקה של משקע. אף ששניהם סברו כי "אין עדויות המרמזות שבוצעה עבירה," הם בדקו ביסודיות את ראשו ואת בית החזה שלו. הם לא מצאו עדות לאלימות, וגם לא סימנים מחשידים לסיבת המוות, פרט לריר שנזל מפיו. לאחר ששוחחו עם הממונים עליהם החליטו שלא לחסום את האזור.

בזמן שהמתינו לאמבולנס שיפנה את הגופה, הם עברו על תכולת הכיסים במעיל שאיבד את צורתו. הם מצאו ניירות שעווה מדוכני נקניקיות, כמה מטבעות ושטר של עשרים קרוּנוֹת וקבלה מחנות לצורכי משרד בהוּרנסגָטָן, אם כי לא מצאו שום תעודה מזהה.

אף על פי כן הם האמינו שיהיה אפשר לזהות את האיש בקלות. היו עוד סימני היכר רבים, אבל כמו דברים אחרים, גם הנחה זאת התגלתה כמוטעית. ביחידה לרפואה משפטית בסוֹלנָה, שם נערכה הנתיחה שלאחר המוות, עשו גם צילומי שיניים, אך אלה לא העלו דבר במאגר, וגם לא טביעות האצבעות. אחרי ששורה של בדיקות נשלחה למרכז הפורנזי הלאומי, בדקה הפתולוגית פרֶדריקָה נימָן – הגם שזה לא נכלל במטלותיה – כמה מספרי טלפון שהיו רשומים על פתק מקומט בכיס מכנסיו של האיש.

אחד מהם הוביל אל מיכּאל בּלוּמקוויסט בכתב העת 'מילניום', ובמשך כמה שעות היא לא נתנה על כך את דעתה. אבל מאוחר יותר באותו ערב, בדיוק אחרי מריבה מורטת עצבים עם אחת מבנותיה המתבגרות, היא נזכרה שרק בשנה האחרונה ניתחה שלוש גופות שנקברו כאלמונים, וקיללה את המצב ואת החיים באופן כללי.

היא הייתה בת ארבעים ותשע, אם חד־הורית לשתי בנות, וסבלה מכאבי גב ומנדודי שינה ומתחושה של חוסר תוחלת. בלי שממש הבינה למה, היא התקשרה למיכאל בלומקוויסט.

הטלפון זמזם, ומספר לא ידוע הופיע על הצג. מיכאל התעלם. הוא יצא זה עתה מדירתו ועשה את דרכו לאורך הוּרנסגטן בכיוון סלוּסֶן וגמלה סטאן בלי שבעצם היה לו מושג לאן פניו מועדות. הוא לבש מכנסי פשתן אפורים וחולצת ג'ינס לא מגוהצת, ושעה ארוכה שוטט בסמטאות עד שהתיישב במסעדה בחוץ באוֹסטֶרלוֹנגגָטָן והזמין לעצמו גינס.

השעה הייתה שבע בערב, אבל בחוץ עדיין היה חם. קולות צחוק ומחיאות כפיים נשמעו משֶפּסהוֹלמֶן. הוא נשא את עיניו אל השמיים הכחולים וחש בבריזה רכה, טובה, מכיוון הים, וניסה לשכנע את עצמו שהחיים לא כל כך רעים, אחרי הכול. הוא לא נחל הצלחה רבה, ולא עזרו לו בירה אחת וגם לא שתיים. בסופו של דבר הוא מלמל לעצמו, שילם ופנה בכיוון ביתו כדי להמשיך לעבוד, או פשוט לשקוע בסדרת טלוויזיה או בסרט מתח.

אך לפתע שינה את דעתו, ובדחף של רגע פנה לעבר מוֹסֵבָּקֶה ופיסקַרגָטָן. ליסבֶּת סָלָאנדֶר גרה בפיסקרגטן 9, והוא לא באמת ציפה למצוא אותה בבית. אחרי הלווייתו של הוֹלגֶר פָּלמגרֶן, האפוטרופוס שלה לשעבר, היא טיילה באירופה ומיעטה לענות למיילים ולהודעות של מיכאל. למרות זאת הוא החליט, כנגד כל הסיכויים, לקפוץ אליה, וכשעלה במדרגות מן הכיכר אל ראש הגבעה הביט, מופתע, על הבניין ממול. קיר הבניין היה מכוסה בציור גרפיטי חדש, אבל הוא לא הקדיש לו זמן, הגם שהיה אפשר לשקוע בו בנקל. הציור היה מלא פרטים סוריאליסטיים והציג גבר קטן מצחיק במכנסיים משובצים, שעמד יחף על קרון ירוק של הרכבת התחתית.

תחת זאת הוא הקיש את קוד הכניסה לבניין, נכנס למעלית והעיף מבט לעבר המראה. פניו לא ממש העידו על הקיץ החם ושטוף השמש. הוא היה חיוור, עיניו חלולות, ומחשבותיו נדדו שוב אל התמוטטות הבורסה שעליה עבד בפרך במשך כל חודש יולי. סיפור חשוב, ללא ספק. ההתמוטטות נגרמה לא רק מהערכות גבוהות ומציפיות מנופחות אלא גם ממתקפות של האקרים והפצת דיסאינפורמציה. אבל בימים אלה כל עיתונאי חוקר שכיבד את עצמו נבר בסיפור, וגם אם הצליח לגלות די הרבה – בין היתר מצא איזה מפעל טרוֹלים ברוסיה שהפיץ את השקרים הגרועים ביותר – לא היה יכול להימנע מהתחושה שהעולם מסתדר יפה גם בלי מאמציו. מן הסתם היה עדיף שיצא לחופשה ויתחיל לעסוק בפעילות גופנית, ואולי גם יטפל יותר טוב באריקה, שהייתה בעיצומו של תהליך גירושים מגרֵגֶר שלה.

המעלית נעצרה, והוא פתח את הסורג ויצא אל המסדרון, משוכנע עוד יותר שביקורו חסר טעם. ליסבת מתעלמת ממנו לגמרי, והיא בוודאי איננה. אך כעבור רגע הוא נשטף בדאגה. דלת הדירה עמדה פתוחה לרווחה, והוא הבין לפתע עד כמה הפחיד אותו כל הקיץ הרעיון שאויביה יפגעו בה. הוא מיהר וחצה את המפתן. "שלום... יש כאן מישהו?" הוא קרא. ריח של צבע טרי וחומרי ניקוי קיבל את פניו.

הוא לא הרחיק מעבר לכך לפני ששמע קול צעדים. מישהו התנשף כמו שור במדרגות מאחוריו, והוא הסתובב באחת ומצא את עצמו מול שני גברים מגודלים בסרבלים כחולים. הגברים נשאו חפץ גדול, והוא היה נסער כל כך עד שלא הצליח לתת למה שראה משמעות יומיומית רגילה.

"מה אתם עושים?" שאל.

"כמו מה זה נראה לך?"

זה נראה כמו שני מובילים שסוחבים ביניהם ספה כחולה, רהיט חדש ונאה מבית היוצר של מעצב כלשהו. ליסבת – מי כמוהו ידע זאת – לא הייתה טיפוס של פריטים מסוגננים, והוא התכוון לומר משהו כששמע קול מתוך הדירה. לרגע חשב שזוהי ליסבת, ופניו אורו, אבל תקוותו התבדתה. הקול אפילו לא היה דומה לשלה.

"איזה אורח מרשים. במה זכיתי לכבוד?"

הוא שב והסתובב. על המפתן עמדה אישה גבוהה שחורת שיער בשנות הארבעים לחייה והתבוננה בו במבט מלגלג. היא לבשה ג'ינס וחולצה אלגנטית אפורה, שערה היה קלוע בצמות ועיניה המלוכסנות נצצו, והוא התבלבל עוד יותר. האם הוא מכיר אותה?

"לא, לא," מלמל. "אני רק..."

"אתה רק..."

"התבלבלתי בקומה."

"או שלא ידעת שהגברת הצעירה מכרה את הדירה שלה?"

הוא לא ידע, והרגיש לא בנוח, בייחוד כי האישה המשיכה לחייך. כמעט הוקל לו כשהיא נפנתה אל המובילים כדי לוודא שהספה לא משתפשפת במשקופים, ואחר נבלעה שוב בתוך הדירה. הוא רצה להסתלק משם ולעכל את המידע. הוא רצה לשתות עוד גינס. אבל הוא נשאר לעמוד, קפוא על מקומו, והגניב מבט אל השם שעל הדלת. כבר לא היה כתוב שם וִי קוּלָה אלא לינדֶר. מי זאת לינדר, לכל הרוחות? הוא הקיש את השם בנייד שלו, ודמותה של האישה הופיעה על הצג.

קָדי לינדר, פסיכולוגית וחברת דירקטוריונים. הוא ניסה להעלות בזיכרונו את המעט שידע עליה, אבל קודם כול חשב על ליסבת. הוא הצליח אך בקושי להתעשת ולהיראות רגוע כשקדי לינדר הופיעה שוב בפתח הדלת, והפעם עטו פניה לא רק ארשת לגלוג אלא גם תמיהה. מבטה ריצד. היא הדיפה ריח קלוש של בושם והייתה רזה, פרקי ידיה דקים ועצמות הבריח שלה בולטות.

"אתה חייב לספר לי. באמת התבלבלת בדירה?"

"אני אדלג על השאלה הזאת," השיב, והבין מייד שזאת לא תשובה טובה.

החיוך שלה הסגיר שהיא חשפה אותו, והוא רצה להיחלץ מהמצב בלי לגרום עוד נזק. הוא לא התכוון לחשוף שליסבת גרה בדירה בזהות בדויה, לא משנה מה קדי לינדר ידעה.

"זה לא בדיוק מספק את הסקרנות שלי," אמרה.

הוא צחק – כאילו הכול עניין פרטי מגוחך.

"אז אתה לא פה כדי לערוך עליי תחקיר?" היא המשיכה. "הרי הדירה הזאת לא הייתה זולה במיוחד."

"אם לא כרתת ראש של סוס ושמת אותו במיטה של מישהו, אני אניח לך."

"אני לא ממש זוכרת את כל פרטי המשא ומתן, אבל אני לא חושבת שהופיע סעיף כזה."

"טוב מאוד. אם ככה, אני מאחל לך הצלחה," הוא ענה בהקלה מעושה, והתכוון להצטרף אל המובילים שיצאו מהדירה.

אבל קדי לינדר רצתה כנראה להמשיך לדבר. היא מוללה בעצבנות את החולצה והצמות שלה, והוא קלט שאולי מה שהוא פירש כביטחון עצמי מעצבן אינו אלא חזות שמכסה על משהו אחר לגמרי.

"אתה מכיר אותה?" היא שאלה.

"את מי?"

"מי שגרה פה קודם."

הוא החזיר לה בשאלה.

"את מכירה אותה?"

"לא," היא אמרה. "אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה. ובכל זאת היא מוצאת חן בעיניי."

"איך יכול להיות?"

"למרות כל התוהו ובוהו בבורסה, הצעות המחיר שהוגשו על הדירה היו די מטורפות וחשבתי שאין לי סיכוי, אז ויתרתי. אבל קיבלתי את הדירה בכל זאת כי 'הגברת הצעירה' – כפי שכינה אותה עורך הדין – רצתה שאני אקנה אותה."

"מעניין."

"נכון?"

"אולי עשית משהו שמצא חן בעיני הגברת הצעירה?"

"אני מניחה שאני מוכרת בתקשורת בתור מי שרבה עם הזקנים שיושבים בוועד המנהל של חברות."

"יכול להיות שדברים כאלה חשובים לה."

"אני לא חושבת שזאת הסיבה. אני יכולה להזמין אותך לבירה, ואולי נוכל לדבר? אני חייבת לומר" – היא היססה שוב – "שאהבתי את הכתבה שלך על התאומים. זה היה סיפור כל כך נוגע ללב."

"תודה," הוא אמר. "יפה מצידך. אבל אני חייב ללכת."

היא הנהנה, והוא הצליח לחלץ מפיו "להתראות." הוא לא זכר איך נפלט משם, אלא רק שיצא אל הערב הקיצי. הוא לא הבחין כלל בשתי מצלמות אבטחה חדשות שהותקנו מחוץ לדלת הכניסה, ואפילו לא בבלון שריחף ישר מעליו בשמיים. הוא חצה את מוֹסֵבָּקֶה ופסע בסמטה במורד הגבעה, ורק למטה, ביוֹטגָטָן, האט והרגיש איך האוויר יוצא ממנו. לא קרה דבר פרט לכך שליסבת עברה דירה, ועליו לברך על זה. היא הייתה בטוחה יותר כעת. אבל במקום לשמוח הוא הרגיש שחטף סטירה. תחושה מטופשת, כמובן.

ליסבת סלאנדר היא ליסבת סלאנדר. למרות זאת הוא הרגיש פגוע. היא יכלה לרמוז לו משהו. הוא מישש שוב את הנייד שלו כדי לשלוח לה הודעה, שאלה, אבל החליט להניח לכך. כשירד את הוּרנסגָטָן ראה שהרצים הצעירים כבר התחילו את הסיבוב שלהם במרוץ הלילה, והוא הביט בתמיהה בהורים שהריעו ועודדו לאורך שפת המדרכה. השמחה שלהם לא הייתה מובנת לו. הוא התאמץ לחצות את הרחוב בפתח שנוצר בין הרצים. מחשבותיו המשיכו להטריד אותו גם כשהגיע לרחוב שלו, והוא נזכר מתי בפעם האחרונה ראה את ליסבת.

הם ישבו במסעדת 'קווארנֶן' בערב אחרי הלוויה של הולגר, ובאופן לא מפתיע לאף אחד מהם לא היה קל למצוא את המילים הנכונות. הדבר היחיד שנחרת בו מהפגישה היה התשובה שלה על שאלתו:

"מה תעשי עכשיו?"

"אני אהיה החתול ולא העכבר."

החתול ולא העכבר.

הוא ניסה, ללא הצלחה, לשדל אותה להסביר, ועתה נזכר איך היא נבלעה מעבר לרחבת מֶדבּוֹריַרפּלַטסֶן, לבושה בחליפה שחורה מחויטת ששיוותה לה מראה של ילד זועם שהתלבש בעל כורחו לאירוע חגיגי. זה לא היה כל כך מזמן. רק בתחילת יולי, אבל להרגשתו חלף זמן רב, והוא חשב על כך ועל דברים אחרים כשהלך הביתה. כשנכנס לבסוף לדירה והתיישב על הספה עם בקבוק פילנזר אוּרקוֶול, הטלפון צלצל שוב.

על הקו הייתה פתולוגית בשם פרדריקה נימן.